היא הייתה אמורה להרגיש כאב, זו הייתה מכה די חזקה.
אבל היא לא הרגישה כלום.
ואז נזכרה: היא מתה.
לקח לה קצת זמן לקלוט שרצחה את חבר שלה והתאבדה.
היא לא רצחה, אבל בטח כולם חושבים כך, בעולם החיים.
החבר שלה ניסה לקרוע לה את החולצה.
היא הבינה את רצונותיו הסוטים, רצה למטבח ולקחה סכין, ודקרה אותו בחוזקה בחזה.
"מה?..."
אלה היו מילותיו האחרונות, רגע לפני שקרס על רצפת הסלון בביתו.
היא התחילה להבין מה עוללה. לאילו צרות זה יגרום.
נלחצה כל כך, והתחילה לדקור את עצמה. חזק.
זה היה כואב, אבל תוך שניה ראתה רק חושך.
ועכשיו היא כאן, באמצע שום מקום.
ואז היא שמה לב למשהו.
למעלה היה שלט גדול ושחור, ועליו נכתבה באותית אדומות המילה:
Hell
היא בגהנום.
הסתכלה סביב, ופתאום הופיע שם איש יושב על כיסא משרדי בסמוך לשולחנו.
"ברוכים הבאים לגהנום. בוא נראה מה עשית. רצחת. מעניין. וגם התאבדת. ברור לך שאת הולכת לסבול הרבה."
היא הייתה בבלבול חושים רציני.
אבל היא נחמדה, מתנהגת יפה לכל אחד. הם שופטים אותה על מעשים? לא על האופי?
האיש המשיך בדבריו.
"מכאן תיקח אותך מעלית לגהנום. בהצלחה."
מה לעזאזל...
חשבה לעצמה. האם היא באמצע חלום? האם תפקח עיניה ותתעורר למיטה החמה בבית הנעים?
לא.
פתאום הופיעה מעלית.
המעלית נפתחה.
פתאום היא רחפה אל המעלית. לא סתם. היא באמת הייתה באוויר.
גופה כעת היה במעלית.
היא הרגישה את הקור, דבר ראשון.
המעלית טסה במהירות עצומה.
פתאום המעלית נעצרה.
ונפתחה.
היא יצאה מהמעלית.
וראתה חושך. מצמצה קצת בעיניה לראות עם זה אמיתי, ורחוב שלם, אפוף בצללים אפלים, נגלה בפניה.
פתאום הופיעה דמות בחושך.
זאת הייתה נערה, עם קארה שחור וחלוק מעבדה.
זה היה מוזר.
"בואי איתי" אמרה הנערה בחלוק.
"גם אני הגעתי לפה כמוך. אל תדאגי, מתרגלים לעבודה הקשה."
...היא נחתה בחוזקה על שביל אבנים אפור ומכוער.
היא הייתה אמורה להרגיש כאב, זו הייתה מכה די חזקה.
אבל היא לא הרגישה כלום.
ואז נזכרה: היא מתה.
לקח לה קצת זמן לקלוט שרצחה את חבר שלה והתאבדה.
היא לא רצחה, אבל בטח כולם חושבים כך, בעולם החיים.
החבר שלה ניסה לקרוע לה את החולצה.
היא הבינה את רצונותיו הסוטים, רצה למטבח ולקחה סכין, ודקרה אותו בחוזקה בחזה.
"מה?..."
אלה היו מילותיו האחרונות, רגע לפני שקרס על רצפת הסלון בביתו.
היא התחילה להבין מה עוללה. לאילו צרות זה יגרום.
נלחצה כל כך, והתחילה לדקור את עצמה. חזק.
זה היה כואב, אבל תוך שניה ראתה רק חושך.
ועכשיו היא כאן, באמצע שום מקום.
ואז היא שמה לב למשהו.
למעלה היה שלט גדול ושחור, ועליו נכתבה באותית אדומות המילה:
Hell
היא בגהנום.
הסתכלה סביב, ופתאום הופיע שם איש יושב על כיסא משרדי בסמוך לשולחנו.
"ברוכים הבאים לגהנום. בוא נראה מה עשית. רצחת. מעניין. וגם התאבדת. ברור לך שאת הולכת לסבול הרבה."
היא הייתה בבלבול חושים רציני.
אבל היא נחמדה, מתנהגת יפה לכל אחד. הם שופטים אותה על מעשים? לא על האופי?
האיש המשיך בדבריו.
"מכאן תיקח אותך מעלית לגהנום. בהצלחה."
מה לעזאזל...
חשבה לעצמה. האם היא באמצע חלום? האם תפקח עיניה ותתעורר למיטה החמה בבית הנעים?
לא.
פתאום הופיעה מעלית.
המעלית נפתחה.
פתאום היא רחפה אל המעלית. לא סתם. היא באמת הייתה באוויר.
גופה כעת היה במעלית.
היא הרגישה את הקור, דבר ראשון.
המעלית טסה במהירות עצומה.
פתאום המעלית נעצרה.
ונפתחה.
היא יצאה מהמעלית.
וראתה חושך. מצמצה קצת בעיניה לראות עם זה אמיתי, ורחוב שלם, אפוף בצללים אפלים, נגלה בפניה.
פתאום הופיעה דמות בחושך.
זאת הייתה נערה, עם קארה שחור וחלוק מעבדה.
זה היה מוזר.
"בואי איתי" אמרה הנערה בחלוק.
"גם אני הגעתי לפה כמוך. אל תדאגי, מתרגלים לעבודה הקשה."