דבר ראשון, החבר שהיה לי לא היה מקובל. לא שזה משנה, אבל הוא עשה הכל בשביל קצת צומי.
קצת מביך לי לספר על זה, אבל בכיתה ה' הוא הוריד מול כל הכיתה את המכנסיים.
הוא היה אובססיבי אלי מדי. כבר בכיתה א' הוא היה מאוהב בי. הוא סיפר לי את זה. לא האמנתי.
איך אפשר להיות מאוהבים בכיתה א'?! כל יום בכיתה ג' היינו נפגשים על העץ שבחצר בית הספר. היינו מדברים, בעיקר הוא היה מדבר. הקשבתי לו. הוא היה איש שיחה מרתק. בכיתה ד' הוא התחיל ממש להגזים. כל שבוע הוא הביע לי שוקולדים. הייתי אדישה למצב. בכיתה ה' הבנתי שהייתי סתומה. למה אני חברה שלו בכלל אם אני לא אוהבת אותו?! הידהדה לי המחשבה במוחי. אבל פשוט לא יכולתי. הוא התחיל להיות חולה אהבה. פעם אחת, בכיתה ו' הוא הביא לי מכתב. על המעטפה היה כתוב: לאביגיל. פתחתי את המעטפה. וזה מה שהיה כתוב שם: תעצמי את העיניים. מה את רואה? חושך, נכון? ככה היו נראים החיים שלי בלעדיך. המילה 'בלעדיך' נכתבה באותיות שחורות וגדולות ומסביב היו סמיילים ולבבות ורודים. מה יכולתי לעשות?! הוא ילד מסכן בלי חברים שמת לו האבא שהוא היה בן שנתיים. הוא ואמא שלו גרים בדירת שני חדרים. יש לו אחות אבל היא לו גרה איתם. יש לה חבר והיא מאושרת. נשמע כמו טלנובלה, נכון? אבל אלה החיים שלו. כשהייתי בכיתה ח' הבנתי שאני פחדנית. אני צריכה לעמוד על שלי, אמרתי לעצמי. באותו יום כתבתי לו מכתב. שלושה עמודים המפרטים את כל יתרונותיו. כתבתי שאני לא אוהבת את זה, אבל זה צריך להגמר תכף ומיד. הוא בכה. לא בא לבית הספר שבוע. כשהוא סוף סוף חזר גיליתי שהוא לא מדבר איתי. לא הרגשתי לוזרית, דווקא חופשיה.
אבל אני רוצה חבר....
בינתיים לא מצליח לי עם בנים, אבל עד כיתה ח' היה לי חבר. להגדיר אותו כ"חבר"? אני לא יודעת. בעיניו הייתי חברה שלו.
דבר ראשון, החבר שהיה לי לא היה מקובל. לא שזה משנה, אבל הוא עשה הכל בשביל קצת צומי.
קצת מביך לי לספר על זה, אבל בכיתה ה' הוא הוריד מול כל הכיתה את המכנסיים.
הוא היה אובססיבי אלי מדי. כבר בכיתה א' הוא היה מאוהב בי. הוא סיפר לי את זה. לא האמנתי.
איך אפשר להיות מאוהבים בכיתה א'?! כל יום בכיתה ג' היינו נפגשים על העץ שבחצר בית הספר. היינו מדברים, בעיקר הוא היה מדבר. הקשבתי לו. הוא היה איש שיחה מרתק. בכיתה ד' הוא התחיל ממש להגזים. כל שבוע הוא הביע לי שוקולדים. הייתי אדישה למצב. בכיתה ה' הבנתי שהייתי סתומה. למה אני חברה שלו בכלל אם אני לא אוהבת אותו?! הידהדה לי המחשבה במוחי. אבל פשוט לא יכולתי. הוא התחיל להיות חולה אהבה. פעם אחת, בכיתה ו' הוא הביא לי מכתב. על המעטפה היה כתוב: לאביגיל. פתחתי את המעטפה. וזה מה שהיה כתוב שם: תעצמי את העיניים. מה את רואה? חושך, נכון? ככה היו נראים החיים שלי בלעדיך. המילה 'בלעדיך' נכתבה באותיות שחורות וגדולות ומסביב היו סמיילים ולבבות ורודים. מה יכולתי לעשות?! הוא ילד מסכן בלי חברים שמת לו האבא שהוא היה בן שנתיים. הוא ואמא שלו גרים בדירת שני חדרים. יש לו אחות אבל היא לו גרה איתם. יש לה חבר והיא מאושרת. נשמע כמו טלנובלה, נכון? אבל אלה החיים שלו. כשהייתי בכיתה ח' הבנתי שאני פחדנית. אני צריכה לעמוד על שלי, אמרתי לעצמי. באותו יום כתבתי לו מכתב. שלושה עמודים המפרטים את כל יתרונותיו. כתבתי שאני לא אוהבת את זה, אבל זה צריך להגמר תכף ומיד. הוא בכה. לא בא לבית הספר שבוע. כשהוא סוף סוף חזר גיליתי שהוא לא מדבר איתי. לא הרגשתי לוזרית, דווקא חופשיה.
אבל אני רוצה חבר....