ומאז אני איכשהו אוהבת מחזור למרות הכאבים והבושה.
היא החברה הכי טובה שאני יכולתי לבקש. היא מדהימה. תמיד אומרים שאנחנו דומות- בטח לא בגובה. בפנים. יש לנו את אותם תלתלים חומים בהירים, אותם נמשים קטנים שפזורים על האף. אבל תמיד ידעתי שהיא שונה. בעצם, כולם ידעו ושמעו. כבר בכיתה ה' היה לה חזה שופע. היו לה כאבי ראש מכל רעש קטן. איכשהו, היא הייתה אמורה להיות בין המקובלות בכיתה, אבל זה לא היה ככה. התכלו לה. בכיתה ד' למשל, היא סיפרה לבנות בכיתה שהיא עשתה בדיקת mri כדי לדעת למה יש לה כאבי ראש פתאומיים. בבדיקה הזאת אסור לזוז חצי שעה. היא סיפרה את זה לבנות והן הגיעו למסקנה שיש לה פיגור שכלי. הוו עוד מקרים כאלה. זה היה עצוב. אני וחברה שלי לא באותה הכיתה. רק באותה שכבה. יום אחד, בכיתה ו', בלי שום הכנה, זה קרה לה. מחזור. זה היה יום לימודים שגרתי, ופתאום שמתי לב שעל הטייץ הצמודים שלה יש כתם דם בולט לעין. שאלתי אותה מה זה, והיא רצה בוכיה לשירותים. לא ידעתי מה קרה לה. באותה תקופה בקושי שמעתי דברים על מחזור. דפקתי על הדלת של השירותים בבבית הספר. היא שמעה שזאת היא ופתחה לי. היא לחשה לי: "קיבלתי מחזור." מאז, היא לימדה אותי הכל על נשיותי. איך להשתמש בתחבושות, מתי לשים פדים.... הייתי מוכנה למחזור שלי. בסוף קיבלתי אותו בגיל ארבע עשרה.
ומאז אני איכשהו אוהבת מחזור למרות הכאבים והבושה.