אמא: מתוקה, את בטח יודעת על מה אנחנו רוצים לדבר איתך.
אני: אה...
אבא: אוקיי, תקשיבי אני ואמא דיברנו לאחרונה על בעית הטקט שלך וחשבנו שאולי יש משהו שיוכל לעזור לך.
אני: בבקשה, תפסיקו כבר לקרוא לי בשמוק חיבה, ותגידו במה אתם מתכוונים "לעזור" לי! אני כמעט צועקת.
אמא: אנחנו רוצים שאולי תלכי לפסיכיאטר.
פסיכיאטר? עד כאן הם הגיעו לי!! אולי פסיכיאטר לא נשמע עד כדי כך סוף העולם לאנשים מסוימים, אבל לי זה נשמע ממש סוף העולם. שאלתי את עצמי מה לא בסדר בי במשך שעות אחרי השיחה עם ההורים שלי.
עכשיו אני מתכוננת לפגישה הראשונה שלי עם הפסיכיאטר, אני מקווה שאני לא אסבול יותר מדי
יש לי פה גדול, מאוד גדול. אין לי טקט בכלל. במהלך היסודי וחטיבת הביניים הצלחתי לריב מאות פעמים (אני לא מגזימה) בגלל דברים שאמרתי. כמובן שהפה הגדול שלי שיגע את ההורים. הלכתי כבר ל3 פסיכולוגיות והפסקתי בעקבות התקפי זעם וצעקות. הייתי אבודה. לא ידעתי מה לעשות. בינתיים המשכתי לפתוח את הפה שלי על כל אחד ולצעוק עוד הרבה פעמים, החודשים עברו, וההורים שלי קראו לי לשיחה.
אמא: מתוקה, את בטח יודעת על מה אנחנו רוצים לדבר איתך.
אני: אה...
אבא: אוקיי, תקשיבי אני ואמא דיברנו לאחרונה על בעית הטקט שלך וחשבנו שאולי יש משהו שיוכל לעזור לך.
אני: בבקשה, תפסיקו כבר לקרוא לי בשמוק חיבה, ותגידו במה אתם מתכוונים "לעזור" לי! אני כמעט צועקת.
אמא: אנחנו רוצים שאולי תלכי לפסיכיאטר.
פסיכיאטר? עד כאן הם הגיעו לי!! אולי פסיכיאטר לא נשמע עד כדי כך סוף העולם לאנשים מסוימים, אבל לי זה נשמע ממש סוף העולם. שאלתי את עצמי מה לא בסדר בי במשך שעות אחרי השיחה עם ההורים שלי.
עכשיו אני מתכוננת לפגישה הראשונה שלי עם הפסיכיאטר, אני מקווה שאני לא אסבול יותר מדי