במדרחוב של ירושלים.
אני אוהבת להסתכל על האנשים בירושלים.
תיירים.
חולי נפש.
חלק מהם אולי פדופילים.
אין לדעת. אלה האנשים של מרכז העיר ירושלים.
אני בתור לקנות כרטיסים לרכבת הקלה.
ללידי עובר משוגע אחד שצורח בטלפון, אולי לעצמו:" בן זונה! זה צריך לצאת לפי המתכון תקשיב לי! אתה קודם כל לוקח את המקרוני ושם עוד הרבה בוץ! אתה שומע?! ואז אתה סוחט את המיץ של הגרביים! יא בן זונה, אתה לא מבין?! " הגבר החרדי שעומד מאחורי בתור מניד את ראשו כאילו אין פיתרון, האיש לא יחזור להיות מה שהוא היה פעם.
ירושלים. אין כמו העיר הזאת.
אני נכנסת לרכבת הקלה. נכנסת איתי בנוסף אישה עם שיער בלונדיני מקורזל, היא מתחילה לעשות לי אצבע משולשת ולמלמל משפטים באנגלית. זה מפחיד. מי שיושב לידי לא מגיב. אני מבינה אותם. האישה הזאת חולת נפש. מסכנה. אני מרחמת עליה.
ירושלים. אין כמו העיר הזאת.
עוברים תחנה. נכנסים לרכבת שני ערסים, מכוערים להחריד, ומתחילים להסתכל עלי ולנופף לי בידיים. אני מצעלמת מהם מסכנים. אף אחד לא שם עליהם.
ירושלים. אין כמו העיר הזאת.
סוף סוף יורדים. אני מרגישה כאילו יצאתי מתוך חור אפל.
אבל בכל זאת;
ירושלים. אין כמו העיר הזאת.
;){kind=link}