עם פנים של מלאך וחיוך מקסים עם שתי גומות חן. כשהייתי קטנה התפלאתי שאין לה חבר. כלומר, הבנים היו מאוהבים בה כולם. רק היא ניסתה לגרש אותם כמו זבובים טורדניים. כשהייתי בכיתה ב' כשהיא לקחה אותי לבית ספר, הייתי מצביעה על כל מני בנים חתיכים ואומרת: זה מתאים לך, למה את לא חברה שלו. היא שתקה. חייכה חיוך עצוב ושתקה. מעניין, חשבתי לעצמי, אולי היא יודעת משהו שאני לא יודעת? כמובן שעברו השנים, וכך השגעונות שלה גברו. היא גילחה את שערה הבלונדיני הארוך וצבעה אותו לירוק. הגוף שלה נהיה מלא קעקועים. היא התרחקה ממני.
הרגשתי לכתוב את הפוסט הזה לפני, אבל פשוט לא הייתי יכולה. הייתי צריכה כמה ימים להתאושש.
לפני שבוע היא קראה לי, לאבא שלי ולאמא שלי, והודיעה בשתי מילים קצרות: " אני לסבית." ברור שאין לי שום דבר נגד הומואים ולסביות אבל היא אחותי! אני יודעת שלא הייתי צריכה לקחת את זה קשה מדי, כי לאחותי יש עקרונות משלה וזו זכותה המלאה לצאת מהארון ולספר לנו את זה מתי שבא לה, אבל אני רתחתי.
ההורים שלי התחילו לחבק אותה. להגיד לה שהם כאן בשבילה ועוד כמה משפטי תמיכה. הם התחילו לשאול אותה מתי היא התחילה להרגיש את זה שהיא נמשכת לבנות במיוחד. היא אמרה שהיא תכננה לספר לנו את זה לפני שלוש שנים, אבל היא לא בטחה בנו מספיק.
באותו שלב, רצתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת.
אחרי עשרים דקות בערך אחותי נכנסה. עם הבעה עצובה על פניה.
"אביגיל, יש לך משהו נגד הומואים ולסביות, נכון?" היא שאלה.
"ממש לא, אין לי שום דבר נגד הומואים, לסביות, שחומי עור. אבל ברגע שאמרת, שתיכננת לספר לנו את זה לפני שלוש שנים, שלוש שנים! ואמרת שאת פשוט לא בטחת בנו מספיק, זה חצה את הגבול. אנחנו המשפחה שלך!"
היא שתקה. אולי הרהרה קצת על ההתנהגות התינוקית שלי, זה שהיא צריכה להיות קרובה אלי יותר.
בסוף היא אמרה: "אביגיל, את מתנהגת קצת מוגזם. אני בת עשרים וארבע, ואת בת חמש עשרה. אני חושבת שאני קטנה מדי בשביל להיות בצד שלך. ושאת קטנה מדי בשביל לכעוס על שטוית ויש לי חברה כבר חצי שנה. סיפרתי את זה לאמא ואבא כשהבכיינת בחדר שלך." הטון דיבור הזה, היא פשוט דיברה אלי כמו תינוקת. טון מזלזל ומביך. אחרי כמה שעות הבנתי שהיא דיברה אלי ככה מפני הלחץ.
רצתי וחיבקתי אותה והיא חיבקה אותי.
זה היה קצת תינוקי.
אבל אני אוהבת להיות גאה בשבילה.
;){kind=link}