עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני אוהבת אקשן.
אולי בגלל זה אני משנה כל הזמן אודות?
אני אביגיל.
בת 15 עם שתי אחיות ועשרה חתולים בחצר.
טבעונית עם צליאק (אסור לי חיטה)
אבל אוכלת טוב בסך הכל.
אני נמוכה מאוד 1.53 בערך עם שיער חום קצוץ (גילחתי לעצמי את השיער, ואני בכלל לא חולת נפש)
ועור בהיר.
יש לי כשרון כתיבה, אבל הוא צריך שיפור.
חוץ מזה, אני שונאת זמרים עכשווים שמתפשטים בשביל פרסום.
אני חושבת שהעולם הזה צריך שינוי.
שכל הפדופילים ילכו קיבינימט, שכל הערסים יעברו שטיפת מח.
אנורקסיה ובולמיה מעציבים אותי ממש, בגלל זה אני רוצה לעלות קצת יותר במשקל (אני מקל)
אני אף פעם לא יעשן. סיגריות, סמים, אני גם לא אשתה אלכוהול.
זה פשוט רעלים.
אין לי עדיין אהבה, אבל היא תגיע.
אני יודעת.
נראה לי שקצת זעזעתי את עצמי וחפרתי לכם אם האודות... :-\
אבל זאת אני.
וכיף לי להיות כזאת.
חברים
נועהSuzanאפרתאד;-)Lonely guyThe Cheshire Cat
TigerLilyנערת הגורלsmooth criminal
נושאים
העולם יפה.
תפקחו עיניים.
תראו כמה העולם יפה.
אני לא קיטשית.
קטן עליך כל הדאגות.
שננו שוב ושוב את שתי המילים החשובות:
"העולם יפה."
אני גם משהו!
יש אומרים שאני ריקנית וסתמית.
אז מה אם אני מדברת במשפטים קצרים?
אז מה אם רוב היום אני עצובה?
אני גם משהו!
שאנת דעות קדומות.
תתמודדי עם האמת.
31/10/2013 16:40
אביגיל
היא בחנה שוב ושוב את גופה מול המראה הגדולה שבחדרה.
נסתה להרגיש הכי חטובה ויפה שאפשר, אבל זה לא עזר.
זה שהיא בוהה בעצמה ומאלצת את עצמה להרגיש דקת גזרה לא ישנה את זה שהיא שמנה.
"איזה בגד כדאי לי ללבוש?" דברה לעצמה. תמיד היא דברה לעצמה. זה הרגיע אותה.אחרי העלבות על משקלה או אחרי ריב. היא הרגישה כאילו מישהו מקשיב לה. והיא אהבה את זה.
בסוף היא בחרה את הבגדים הכי יפים שלה. חולצת פסים בצבע תכלת-לבן וטייץ ג'ינס.
את כל הבגדים שלה היא לא קנתה. הבגדים היו מחנות היד שניה של אמא שלה.
וגם ככה הבגדים היפים באמת בחנות הזאת לא היו במידה שלה. היא נזקקה למידות גדולות.
היא התלבשה ותוך כדי הסתכלה בירכיים השמנות שלה. "הכל תוצאה של האוכל שיש בבית" דברה לעצמה שוב. "אני צריכה תזונאית דחוף"
את הדרך לבית הספר היא עשתה ברגל. אם היא אוכלת המון,תמיד חשבה לעצמה, שתעשה קצת כושר. אבל ברור קלא ירדה במשקל. תמיד הייתה חייבת להכניס לפה עוד קצת אוכל. היא הגיעה סוף סוף לכיתה ז'4 בבית הספר שלה. לא כיתה מגובשת במיוחד, אבל לפחות יש לה שם כמה חברות. שוויצי חלפה על פניה בשחצנות, כשרגליה הדקיקות חשופות דרך מכנס קצרצר. לילדה הזאת לא קראו שוויצי באמת, רק בסתר היא כנתה אותה ככה. שוויצי היא מן הסתם שוויצרית איומה. מנופפת בגל הזדמנות בשיער הבלונדיני שלה, מופיעה כל בוקר בבגדים חשופים.
שוויצי הייתה חברה שלה למרות שנערות שמנות הגעילו אותה.
"רוצה להפגש?" שוויצי שאלה אותה בקול הסנובי שלה.
האמת שהיא לא הייתה בטוחה. תמיד כשהיא ושוויצי היו נפגשות שוויצי התחילה לדבר איתה על משקל.
בניגוד לחברות אחרות, שאיתן דברה על אופנה ועל בנים חתיכים.
"נו?" העירה אותה שוויצי מחלומותיה. "את רוצה להפגש?"
"אני... האמת שאני לא יכולה כל כך." ענתה לה בחוסר בטחון.
פתאום התחילה להרגיש גרוע. לגבי זה שהיא שמנה. הדמעות החלו לזלוג.
היא ברחה לשירותים כל עוד נפשה בה.
נעלה את דלת התא והחלה  לבכות בקול רם.
"למה אני כזאת?!" צעקה בקול שהיה יכול לשבור כל זכוכית.
4 תגובות
אופטמיות יתר.
30/10/2013 17:01
אביגיל
סבל? על מה אתם מדברים?! הכל יעבור בסוף.
קנאה? אוי, אלה סתם רגשות אשם.
דכאון? מה יש?! החיים מושלמים!
התאבדות? נו באמת, החיים שווים זהב! אין בהם שום דבר רע! 
אלוהים אדירים.
האם היא חיה בסרט?
כן, ככה בדיוק נשמעת החברה שלי.
וגרוע מזה, היא חברה קרובה שלי. אחת הקרובות.
כיף לנהל איתה שיחה, היא אחת הבנות הקשובות שאני מכירה.
אבל אם אני אתחיל לספר לה מה עובר עליי...
היא שוב תתחיל עם אחת ההרצאות המטומטמות שלה על כך שהחיים יפים.
אני בטח נשמעת קצת קוטרית וסתומה, אבל זה רציני...
הסרט של החיים שלה בטח מאוד יפה.
רק ורוד וורוד.
אבל שתצא מהבועה שלה!!!
פשוט היא גורמת לי להתעצבן כל כך.
נ.ב.: אם אתם קוראים את הפוסט הזה, אל תזלזלו. אני באמת די זקוקה לעזרה.
....כבר נשמעתי מספיק מפגרת.
3 תגובות
תעשי את זה כבר!
29/10/2013 20:13
אביגיל
היא עדיין התלבטה אם לעשות את זה או לא.
החיים שלה כל כך טובים.
המשפחה שלה כל כך אוהבת ותומכת.
יש לה המון חברות נחמדות.
היא יפה מאוד, אין לה בעיות בחיים.
אבל היא הרגישה צורך לעשות את המעשה הזה למען אלה שאין להן.
 הילדות שיש להן פוטנציאל, אבל מנדים אותן בגלל המראה שלהן.
הילדות שחכמות כל כך, אבל הן תמיד לא היו מקובלות. בגלל זה היה אליהן יחס לא הוגן.
אבל מה היא מבינה בכלל?
היא ילדה תמימה בת עשר.
ככה לפחות כולם חושבים.
אבל היא בוגרת לגילה. מאוד.
היא רוצה להוריד את מסכת הקיטש והשקר.
לחשוף את עצמה באמת לעולם.
כפי שהיא.
היא השקיפה מגג הבנין, לרחוב. אף איש לא היה שם, למרות שעת הצהריים.
הזדמנות מצוינת.
היא לטפה קצת את ברכיה לפני הקפיצה..
אבל הן עדיין היו משותקות.
קדימה, חשבה בקשיחות רבה יותר.
תעשי את זה!
 אבל הברכיים המשיכו להתאבן. 
קדימה! נסתה בכל כוחה להתכונן לקפיצה.
הברכיים השתחררו, אבל התחילו לרעוד.
נו כבר! דחקה בעצמה חזק עוד יותר.
 את רוצה לעשות את זה!
עכשיו כל גופה רעד.
אין מה לעשות.
"כנראה זה לא השלב הכי מתאים שלי בחיים להתאבד."
נאנחה לעצמה.
אבל רצתה להפוך את החרא עולם והאנשים שבו ליותר טובים.
אי אפשר לפחות קצת?

3 תגובות
מעלית לגהנום.
27/10/2013 15:21
אביגיל
מוות
...היא נחתה בחוזקה על שביל אבנים אפור ומכוער.
היא הייתה אמורה להרגיש כאב, זו הייתה מכה די חזקה.
אבל היא לא הרגישה כלום.
ואז נזכרה: היא מתה.
לקח לה קצת זמן לקלוט שרצחה את חבר שלה והתאבדה.
היא לא רצחה, אבל בטח כולם חושבים כך, בעולם החיים.
החבר שלה ניסה לקרוע לה את החולצה.
היא הבינה את רצונותיו הסוטים, רצה למטבח ולקחה סכין, ודקרה אותו בחוזקה בחזה.
"מה?..."
אלה היו מילותיו האחרונות, רגע לפני שקרס על רצפת הסלון בביתו.
היא התחילה להבין מה עוללה. לאילו צרות זה יגרום.
נלחצה כל כך, והתחילה לדקור את עצמה. חזק. 
זה היה כואב, אבל תוך שניה ראתה רק חושך.
ועכשיו היא כאן, באמצע שום מקום.
ואז היא שמה לב למשהו.
למעלה היה שלט גדול ושחור, ועליו נכתבה באותית אדומות המילה:
Hell
היא בגהנום.
הסתכלה סביב, ופתאום הופיע שם איש יושב על כיסא משרדי בסמוך לשולחנו.
"ברוכים הבאים לגהנום. בוא נראה מה עשית. רצחת. מעניין. וגם התאבדת. ברור לך שאת הולכת לסבול הרבה."
היא הייתה בבלבול חושים רציני.
אבל היא נחמדה, מתנהגת יפה לכל אחד. הם שופטים אותה על מעשים? לא על האופי?
האיש המשיך בדבריו.
"מכאן תיקח אותך מעלית לגהנום. בהצלחה."
מה לעזאזל...
חשבה לעצמה. האם היא באמצע חלום? האם תפקח עיניה ותתעורר למיטה החמה בבית הנעים?
לא.
פתאום הופיעה מעלית. 
המעלית נפתחה.
פתאום היא רחפה אל המעלית. לא סתם. היא באמת הייתה באוויר.
גופה כעת היה במעלית.
היא הרגישה את הקור, דבר ראשון. 
המעלית טסה במהירות עצומה.
פתאום המעלית נעצרה.
ונפתחה.
היא יצאה מהמעלית.
וראתה חושך. מצמצה קצת בעיניה לראות עם זה אמיתי, ורחוב שלם, אפוף בצללים אפלים, נגלה בפניה.
פתאום הופיעה דמות בחושך.
זאת הייתה נערה, עם קארה שחור וחלוק מעבדה.
זה היה מוזר.
"בואי איתי" אמרה הנערה בחלוק.
"גם אני הגעתי לפה כמוך. אל תדאגי, מתרגלים לעבודה הקשה."
8 תגובות
רק עוד אחת.
26/10/2013 15:21
אביגיל
התמכרות
תן לי את הסיגריה.
זה בסדר, אני לא אתמכר.
תן לי את הבקבוק.
זה בסדר, אני לא אשתכר.
תן לי את המנה.
זה בסדר, אני לא אסתמם.
רק תן לי עוד.
זה מרגיע, זה מחמם.
אל תחשוש.
זה לא יעשה לי כאב ראש.
תן לברוח.
מהמציאות לשכוח.
אל עולם אחר.
נטול חששות וכל שאר דאגות.
לקרוע את עצמי בשאגות.
תן לי עוד...
למה אתה לא רוצה לתת לי?
אני אהיה בסדר.
נו,תן לי...
כן,תתקרב...
הנה. נגעתי בך.
עכשיו תן לי.
7 תגובות
החברה בעלת עודף המשקל- יותר מדי עודף משקל.
25/10/2013 18:20
אביגיל
השמנה
היא אוכלת.
בכל זמן ובכל מצב.
היא אוכלת כשטוב לה.
היא אוכלת כשרע לה.
היא אוכלת כשמשעמם לה.
לא אכפת לה מכלום, רק להכניס לפה עוד ועוד אוכל...
היא לא הייתה שמנה כזאת תמיד.
עד כיתה ו' היא הייתה רזה כמו חוט.
היא התחילה לאכול קצת יותר ממה שהיא אכלה תמיד.
זה היה דווקא לגיטימי, כי באותו זמן היא גדלה, התפתחה.
הגוף שלה לא התכוון להשמין.
אבל היא פרשה את זה כאות לעליה במשקל.
היא חשבה שאם היא אוכלת קצת יותר ממה שהיה אז, היא תהיה שמנה.
אז למה לא לאכול עוד ועוד?
אז היא התחילה לאכול. כמה שהיא אכלה. מרוב האכילה המרובה קלה היא התחילה להקיא.
אבל לא נתנה לקיא לצאת. בלעה אותו בחזרה בכל הכח.
ואז התחילו כאבי הבטן. והחום.
אלצו אותה לאכול פחות. היא אכלה במשך כמה שבועות רגיל, ואז שוב התחעלה לזלול.
הגוף נותר חסר אונים.
נכנע.
הוא הרגיל את עצמו לאכול כל כך הרבה.
ההורים שלה ניסו לעזור לה. 
קנו כמה שפחות אוכל, קבעו תור לדיאטנית.
אבל לפעמים היא גנבה כסף מהבית והלכה לאכול בפיצריה הקרובה.
גם אני ניסיתי לעזור לה. לדבר איתה. היא לא הקשיבה בתירוצים שהגוף שלה מקבל את מה שהוא צריך.
היא בת ארבע עשרה עכשיו.
והיא שוקלת 95 קילו.
עד כמה היא יכלה להרחיק לכת?!?!?!
היא תמיד הייתה חברה קרובה שלי.
אבל אני שוקלת לנתק איתה את הקשר.
11 תגובות
היא ראתה את העולם אחרת.
25/10/2013 14:06
אביגיל
התאבדות.
היא ראתה את העולם אחרת.
רצתה ללכת חשופה ברחובות.
היא ראתה את העולם אחרת. רצתה לשיר עד שכל הסבל יעבור.
היא ראתה את העולם אחרת. נכשלה בכוונה בכל מבחן.
היא ראתה את העולם אחרת. אכלה רק ירקות.
היא ראתה את העולם אחרת. לא רצתה חברים.
היא ראתה את העולם אחרת. לא לבשה חזיות.
היא ראתה את העולם אחרת. חתכה לעצמה את הידיים כל פעם שהייתה בדיכאון.
היא ראתה את העולם אחרת. כשהייתה במצב רוח מרומם, החטיפה לאחיה מכות.
היא ראתה את העולם אחרת, נמלטה מהבית לימים ארוכים.
היא ראתה את העולם אחרת. ריססה בגרפיטי את המכונית של אבא שלה.
היא ראתה את העולם אחרת. 
וזו הייתה כבר הגזמה.
הגיעו למסקנה שהיא חולת נפש קשה, ואשפזו אותה בבית חולים פסיכיאטרי.
היא הצליחה איכשהו לברוח משם.
ההורים היו אומללים.
ביקשו נואשות עזרה.
אבל כולם נרתעו מהבת שלהם, המגעילה.
ובתם לא הבינה מה עושה.
לקחה חבל, קשרה לעמוד חשמל באמצע הרחוב, והתאבדה.
12 תגובות
המוות-יותר טוב מכלום.
24/10/2013 19:10
אביגיל
התאבדות
הוא חשב שהחיים שלו הם חרא אחד גדול.
בזה הוא צדק.
ושום פסיכולוג לא יערער את זה.



הוא כבר בן עשר.
והוא בוגר מאוד לגילו.
הוא יודע איך הוא נוצר.
איך ההורים שלו שכבו במיטה ועשו אותו.



הוא לא ילד טוב.
הוא שקרן וחמדן שצועק כשלא מסכימים איתו.
הוא יודע שאין לו לב זהב.
ואם כל זה, הוא שמן.
הוא שוקל 60 קילו.
כפול מחבריו.
האמת שאין לו בעצם חברים.
הוא ידע שגורלו הוא למות.
שהעולם לא מחייך אליו.
אז יום אחד.
הוא לקח מהמטבח סכין.
גדול.
זה שאמא לא מרשה להשתמש בו.
הוא מנסה לדקור סו את עצמו.
מנסה....
לא עובד.
אז ננסה משהו אחר הוא אומר.


לוקח תפוח מהמקרר.
ומתחיל לבלוע מהר.
בהתחלה הוא מרגיש את הגרון מנסה להוציא את התפוח.
לא נכנע לגוף שלו.
ממשיך להחנק.
הפנים כבר סגולות.
הבטן גואבת בצורה איומה.
והוא קורס ברעש על הרצפה.

ואז...
חושך.


5 תגובות
1D- טוב או רע?
24/10/2013 18:21
אביגיל
הערצה
בסך הכל הם נראים נחמדים.
גם נשמעים ככה.
אבל נשבעתי לעצמי לא להעריץ אותם בחיים.
הם כל כך מלוקקים,עושים פוזות,מנסים למשוך עוד ועוד מעריצות, למרות שיש להם מספיק.
אבל הם גרמו להמון בנות להרגיש טוב עם עצמן.
טוב... אז מה?
דבר ראשון, ההערצה קצת מוגזמת. התחלנו מלהקשיב לשירים ולהנות, אבל עכשיו אני רואה בחנויות עגילים של one direction
בהתחלה הערצתי אותם, אבל אז הבנתי שהם לא שווים גרוש.
תקשיבו לשירים משפיעים באמת!!!
ואלה בכוונה זמרים ישנים.
בוב דילן, ג'ון לנון...
עכשיו יש מפורסמים שעושים הכל בשביל כסף.
גם 1D
הם פשוט סתומים.
10 תגובות
אם זה טוב ואם זה רע- אין עוד דרך חזרה.
23/10/2013 09:48
אביגיל
התמכרות
השעה ארבע לפנות בוקר.
את והוא יושבים על ספסל ציבורי.
"איזה לילה מטורף היה לנו."
הוא אומר.
היא מאשרת בהנהון עייף. היא כבר מותשת.
"למה את כזאת?" הוא אמר את זה בנימה כעוסה מעט.
"אני...מה?" היא לא רצתה שנסיך חלומותיה, זה שטרחה למשוך את תשומת ליבו
שנה שלמה, יכעס עליה. היא השקיעה כל כך הרבה מעצמה למענו.
הדיאטה, התסרוקת החדשה, בגדי המעצבים.
"עזבי, לא משנה."
היא לא צפתה לשמוע את התשובה הזאת.
מה הוא רצה להגיד לי?
חשבה לעצמה.
שאני מכוערת, שהוא רוצה להפרד ממני או משהו כזה?
המחשבות עדיין התרוצצו במוחה.
היא לא חשבה שזה יקרה, אבל היא כל כך הסתקרנה, שפתאום נפלט מפיה משפט שהיא אמרה לו בתקיפות.
"תספר! אני אוהבת אותך! די! למה אתה עושה לי את זה? אני רוצה לשמוע!"
הוא פרץ בצחוק.
היא סתמה את פיה והסמיקה במבוכה עקב המשפט המביך.
מזל שהוא לא יכל לראות את פניה האדומות. עדיין היה חושך.
הוא עדיין לא בחר לספר לה.
והיא הסתקרנה עוד יותר.
היא ידעה שאולי הוא סתם רצה להגיד מילה או משפט מיותרים.
אבל היא פשוט רצתה לדעת.
הוא חיבק אותה, קצת בהיסוס בידיו החסונות.
הוא נגע בה!
אולי עוד מעט תבוא נשיקה?
"לגבי מה שרציתי להגיד לך..."
המוח שלה כאב מרוב מחשבות.
שיספר לי....
"לגבי השאלה ששאלתי אותך..."
שיספר לי כבר! המוח שלה כבר השתגע מסקרנות.
"טוב. אני אספר."
יש! הוא הולך להגיד לי! אולי הוא מתכוון להזמין אותי לעוד דייט?
"למה את כזאת? חייבת להיות ילדה טובה כל כך? תתפרעי! תרגישי איך זה לחיות בהתמכרות.
לא. היא חשבה לעצמה. מה הוא הולך לעשות לי?
הוא הוציא מהתיק שלו חפיסת סיגריות.
"קחי. עוד מעט נשתה גם."
נשתה מה? היא הרגישה שהמח שלה צריך להתאפס.
הוא הושיט לה סיגריה.
היא בהתה בו.
השיער הבהיר הגלי והמשגע.
העיניים הירוקות היפות.
כל שריר ושריר בגופו.
מי היה מאמין?
היא לא רצתה לעשן.
אבל לקחה את הסיגריה.
הוא לקח מצית והדליק לה אותה.
"אני אלמד אותך איך לעשן. אל תדאגי זה לא מבצע צבאי מסוכן."
הוא לימד אותה.
זה לא היה כל כך קשה.
היא שאפה את העשן.
פתאום היה לה כיף.
היא התמכרה.
רצתה לעשן עוד ועוד סיגריות.
"אפשר עוד אחת?" היא שאלה בחוסר ביטחון בולט.
"לא עכשיו. אחר כך. בואי תשתי וודקה."
הוא משקה אותה באלכוהול.
הוא לקח כוס זכוכית קטנה ומילא בה את המשקה.
"קדימה. תשתי."
פתאום היא לא רצתה להמשיך בכל הסימום הזה.
"אני... לא רוצה." אמרה בקול רועד.
הוא החטיף לה סטירה.
"שתי כבר!"
היא שתתה.
המשקה היה דוחה.
אבל ממכר.
"תן לי עוד פעם." היא אמרה כמו זומבית.
הוא חייך בסיפוק.
משימתו הושלמה.
כמה שהיא שתתה. גילתה את החיים הטובים.
היא כבר נהיתה שיכורה לגמרי.
הוא גרר אותה לקיר. 
"שלא תעזי לגלות על כל מה שהיה. זה נשאר בינינו. ואם את תספרי, את לא תראי יותר את אמא ואת אבא.
הבנת אותי?"
"כן." היא אשרה שוב, כמו זומבית.
"יופי מתוקה. בואי, אני אלווה אותך הביתה"
הם הלכו לביתה.
"יש לך מפתח, נכון?"
"כן."
היא אשרה.
"יופי. תכנסי הביתה ותסתמי את הפה. את לא מגלה שום דבר. נפגש בפעם הבאה."
קשה להאמין שהוא בכיתתה.
בן גילה.
היא הלכה לישון.


9 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון