נסתה להרגיש הכי חטובה ויפה שאפשר, אבל זה לא עזר.
זה שהיא בוהה בעצמה ומאלצת את עצמה להרגיש דקת גזרה לא ישנה את זה שהיא שמנה.
"איזה בגד כדאי לי ללבוש?" דברה לעצמה. תמיד היא דברה לעצמה. זה הרגיע אותה.אחרי העלבות על משקלה או אחרי ריב. היא הרגישה כאילו מישהו מקשיב לה. והיא אהבה את זה.
בסוף היא בחרה את הבגדים הכי יפים שלה. חולצת פסים בצבע תכלת-לבן וטייץ ג'ינס.
את כל הבגדים שלה היא לא קנתה. הבגדים היו מחנות היד שניה של אמא שלה.
וגם ככה הבגדים היפים באמת בחנות הזאת לא היו במידה שלה. היא נזקקה למידות גדולות.
היא התלבשה ותוך כדי הסתכלה בירכיים השמנות שלה. "הכל תוצאה של האוכל שיש בבית" דברה לעצמה שוב. "אני צריכה תזונאית דחוף"
את הדרך לבית הספר היא עשתה ברגל. אם היא אוכלת המון,תמיד חשבה לעצמה, שתעשה קצת כושר. אבל ברור קלא ירדה במשקל. תמיד הייתה חייבת להכניס לפה עוד קצת אוכל. היא הגיעה סוף סוף לכיתה ז'4 בבית הספר שלה. לא כיתה מגובשת במיוחד, אבל לפחות יש לה שם כמה חברות. שוויצי חלפה על פניה בשחצנות, כשרגליה הדקיקות חשופות דרך מכנס קצרצר. לילדה הזאת לא קראו שוויצי באמת, רק בסתר היא כנתה אותה ככה. שוויצי היא מן הסתם שוויצרית איומה. מנופפת בגל הזדמנות בשיער הבלונדיני שלה, מופיעה כל בוקר בבגדים חשופים.
שוויצי הייתה חברה שלה למרות שנערות שמנות הגעילו אותה.
"רוצה להפגש?" שוויצי שאלה אותה בקול הסנובי שלה.
האמת שהיא לא הייתה בטוחה. תמיד כשהיא ושוויצי היו נפגשות שוויצי התחילה לדבר איתה על משקל.
בניגוד לחברות אחרות, שאיתן דברה על אופנה ועל בנים חתיכים.
"נו?" העירה אותה שוויצי מחלומותיה. "את רוצה להפגש?"
"אני... האמת שאני לא יכולה כל כך." ענתה לה בחוסר בטחון.
פתאום התחילה להרגיש גרוע. לגבי זה שהיא שמנה. הדמעות החלו לזלוג.
היא ברחה לשירותים כל עוד נפשה בה.
נעלה את דלת התא והחלה לבכות בקול רם.
"למה אני כזאת?!" צעקה בקול שהיה יכול לשבור כל זכוכית.